נעים (?) להכיר – פרק שישי

הרחמים

‘רובנו לא יודעים לרחם?’ – חיים הרים גבה. רחמים זה רגש די פשוט, כל ילד חווה רחמים! והוא לא היה היחיד בשיעור שהופתע…

הרב הסביר : “רחמים מבטאים סוג של מתח בין עליון לתחתון. הרחמים שאדם בריא בנפשו לא רוצה לקבל, אלו רחמים שמגיעים מרגש עליונות של המרחם על מעורר הרחמים. רוב האנשים לא אוהבים שמסתכלים עליהם “מלמעלה” – בטח ובטח לא עקב התמודדות שהם עוברים. יחד עם זאת יש רחמים מתוקנים. רחמים של נפש אלוקית. גם כאן יש מתח בין עליון ותחתון, אבל ברחמים מתוקנים המרחם כואב את הפער בין העליונות שמעורר הרחמים ראוי לה, לבין מצבו הנוכחי.

כאן ההסתכלות על מעורר הרחמים היא לא הסתכלות מלמעלה למטה, אלא להפך, הסתכלות מרוממת שרואה את מעורר הרחמים כראוי לטוב, והכאב הוא על האדם שנמצא רחוק מעצמו, רחוק ממי שהוא יכול וראוי להיות. רחמים האמתיים בעצם מבטאים את מידת האמת. המרחם לא רואה במעורר הרחמים מישהו נחות ממנו, אלא להפך, הוא רואה מבעד למסכנות הגלויה את הפוטנציאל הלא ממומש וכואב את הפער בין הפוטנציאל הגלום לבין המציאות . בכוחם של רחמים כאלו לרומם לא רק את הזולת אלא גם את האדם עצמו. כאשר האדם מתבונן על מעלתה המופלאה של נשמתו, על החוויה שלה בעולמות העליונים, ועל הירידה שלה מרום המעלות אל העולם הזה , להתלבש בגוף גשמי שמרחיק אותה בחוויה מהיקר לה מכל – מהקב”ה, אז ממילא מתעוררים בליבו רחמים על הנשמה, ומתוך רחמים אלו היהודי עושה את כל התלוי בו לפצות את הנשמה על הירידה הזאת, ולהעניק לה את ההזדמנות להתקרב אל הקב”ה דרך התורה והמצוות.

רחמים עצמיים אלו מרוממים את האדם וחושפים את אהבת ה’ שבו, כי הנשמה היא חלק אלוקא ממעל ממש, וברחמיו על נשמתו – אהבת ה’ המסותרת בליבו יוצאת מההעלם אל הגילוי”. הרב סיים את המשפט והותיר את תלמידיו מהורהרים. למודי ניסיון הם כבר לא התווכחו עם הרב, אלא ידעו שמאחורי כל משפט יש משמעות, ועליהם להשקיע יותר חשיבה לפני שמשיגים השגות על העניין. “אם כך שיעורי הבית שלנו הם לנסות בעצמיכם את פידיון האהבה באמצעות הרחמים. זה יכול להיות כלפי זולת כל שהוא, זה גם יכול להיות על עצמיכם ממש, אבל לתפוס סיטואציה מסוימת של כעס, או מתח עם מישהו ולעורר עליו רחמים מרוממים. ” – סיים הרב את השיעור.

חיים הגיע לביתו.
המעטפה עוד הייתה שם על השולחן האפור, לועגת לעבודת ההדחקה שעשה במשך שנים…

לכל ה”לא אכפת לי” שאמר לעצמו שוב ושוב . לא אכפת מהאדישות שלך,  וגם לא מהאימה שפיזרת סביב. לא אכפת מהנטישה וגם לא מהניסיונות המגוחכים לחדש את הקשר לפני כמה שנים.
‘באמת חשבת שתיזכר בקיומי בגיל 70, ואני אבוא לסעוד אותך על משכבך, ולארח חברה לבדידותך בערוב ימך??’ – שאל במחשבתו במרירות. אז הוא פשוט זרק את המכתבים מסרב לחזור למקום של ילד בן 6 שרק צמא ליחס של אבא, ובנה עוד חומה סביב ליבו השבור. אז איך ריבונו של עולם, אחרי כל השנים האלו, כשהוא כבר גבר בגיל 40, עדיין מכתב מאביו הופך לו את היום? למה זה בכלל אכפת לי?? סדק ראשון בחומה, הוא הודה שאכפת לו….

חיים ניגש אל הוויטרינה ובחר לו משקה מריר במיוחד.  הוא לגם באיטיות מהכוסית, נותן לאלכוהול לצרוב את קרביו.
‘ואולי זה הזמן לרחמים….?’ – התעוררה בו שאלה לאחר כמה כוסיות כאלו…
חיים פתח את המעטפה, בתקווה שיש בנפשו כלי חדש שיוכל להתמודד עם כל תוכן שניתן לדמיין…

החל מפריטה נרגשת על מיתרי ליבו ועד להאשמות חמורות בהפניית גב לאב זקן וחולה, תוך התעלמות מוחלטת ממי שנטש ראשון. הוא היה ערוך לאינספור תרחישים, אבל שום דבר לא הכין אותו למה שהיה כתוב שם.

חיים בהה במילים שהתנוססו לפניו שחור על גבי לבן, מתקשה לעכל את משמעותן.

טיפשי באיזה שהוא מקום… הוא הריי היה אמור לצפות שמתי שהוא זה יקרה, אך מסתבר שהודעות מהסוג הזה – גם אם אין בהן שום דבר שחורג מטבע העולם, הן לא בהכרח מוצאות אותך מוכן.
האותיות המודפסות שחור על גבי לבן ריצדו מול עיניו לועגות לריק הקפוא בליבו. ‘מה ציפית חיים? שהוא יחיה לנצח??’ – חתך קול ציני את השקט שהשתרר בליבו. ליבו היה כה מרוקן שאם הקול היה גשמי היו שומעים את ההד שהוא יצר …

האמנם אמורה להיות לידיעה הזו משמעות כל שהיא עבורו?
רק לא ברור איך דבר כל כך חסר משמעות יכול ליצור כזה חלל בנפש.

חיים יצא אל הרחוב הקר בתקווה שכך הקור בליבו יורגש פחות חד, אך תקוותו התבדתה. הוא הלך בצעדים נמרצים, עד שמחשבה הזויה עצרה אותו. הוא כנראה אמור לשבת שבעה?

איך אני אמור לסלוח?
למי לסלוח?
לו? לעצמי? לשנינו?
מה הטעם כעת?
המכתבים המצהיבים…

הראשונים היו
חלקם מלאי רגש ומחפשי קירבה.
“אף פעם לא מאוחר מידי להכיר. לצמוח. לקבל משפחה”

אט אט הם נעשו מעוררי רחמים…
“בן אתה היחיד שנותר לי בעולם. אל תפנה לי גב “

ומהמכתב האחרון כבר נשבה רוח אחרת.

“אולי עשיתי פה ושם טעויות, אולי אפילו חמורות.
יודע מה? אולי אפילו פשעתי כלפיך.
אבל שום דבר לא משתווה לאטימות ליבך הרע שזורק את אבא שלו לעת זקנה.
לא סולח לך על זה, ולעולם לא אסלח”.

זהו.  זה היה האחרון מלפני שנתיים. מאז שקט. עד המכתב הבא….

https://www.canva.com/design/DADarUCIB50/view