הדרך המקורית להצלת המדינה
רבי אלעזר רוקח מאמשטרדם, בעל ה”מעשה רוקח” – היה נערץ ומכובד בעיני מלכות הולנד. שנה אחת, כטוב לבו ביין במשתה הפורים – נכנסו אליו רצים דחופים מאת המלכה, לעורר אותו לבקש רחמים על הארץ ויושביה, כי הסכר הגדול נפרץ והשטפון מאיים להציף את כל המדינה כולה.
כשמוע רבי אלעזר את הבשורה המבהילה, מיד הורה להביא לשולחנו עוד בקבוקי יין משובחים, וציוה לאנשיו להתבסם ולשמוח עד בלי די. כעבור שעה היו הכל שרוים בשכרות גדולה, כדת היום.
בנטות היום לערוב – חזרו ובאו שלוחי המלכה לבשר לרבי אלעזר, כי ב”ה השטפון נעצר והסכנה חלפה. ואך כשנכנסו לביתו – ראו שבביתו מתחוללת “חגיגה” כזאת אשר טרם ראו כמותה, ומובן שלא היה גבול לתדהמתם…
בשובם אל המלכה – מיהרו השלוחים לספר לה על המחזה שראו עיניהם, וגם היא התפלאה מאוד. ומרוב ההתרגשות והסקרנות – מיד נתנה את הפקודה לקרוא את רבי אלעזר אליה, לשאול את פיו על פשר הדבר המופלא.
כשהרב הגיע לארמון – קראה לעברו, כשכולה אומרת השתוממות: “כבוד הרב, שלחתי אליך שתתפלל על ארצנו השרויה בצרה, חשבתי שתרבה בבכי ותלבש שק! והנה, עוד הפכת את יום צרה ליום שמחה?!
ענה לה רבי אלעזר: “מידה שלנו כך היא, שאנו מעוררים את רחמי אבינו שבשמיים על ידי כך שעושים את רצונו, על ידי קיום מצוותיו נמשכים עלינו רחמים מאיתו ית’. ביום זה נצטוינו להשתכר ולהרבות בשמחה בכל כוחותינו, כי פורים היום. ולכן אמרתי לאנשי: “בואו ונעשה רצונו ביתר שאת, נתבסם לכבודו של הקב”ה עד בלי די” – ובזכות זה ניצלה כל המדינה כולה!
דבריו של הרב מצאו חן רב בעיני המלכה…
קצת הגזים…
בקהילות רבות נהגו בחודש אדר, ובפרט ביום הפורים עצמו, למנות עליהם “רב פורים”, כחלק מקיום דברי חכמינו “משנכנס אדר – מרבין בשמחה”. תחת הנהגתו של “הרב” “נכנעו” גם מנהיגי הקהילה, ואף הרב האמיתי בעצמו. הכל היה בצורה מתוחכמת, שנונה ומשמחת. אלא שלא תמיד הצליחו “רבני פורים” לשמור על הגבולות הראוים…
בעיר רודניק החליט ה”רב פורים” לחמוד לו לצון יתר על המידה, והחליט לשגר מכתב אל הרב של עיר אילינוב הסמוכה. במכתב, שהיה מנוסח עם מיטב הפתגמים הלמדניים ומליצות רבניות – היה כתוב גלוי ומפורש, שבני העיר רודניק מקבלים את הרב של אילינוב עליהם לרב ומנהיג!
אל המכתב היה מצורף סכום כסף הגון בתור משלוח מנות – ובסופו נכתב, שבפקודת ה”רב פורים” עליו להופיע ביום י”ד באדר בעיר רודניק, יחד “עם כל בני ביתו וכל חפציו מחוט ועד שרוך נעל”. מחבר המכתב גם לא היסס לזייף את חתימתו של הצדיק המפורסם רבי חיים מצאנז, כאילו גם הוא מסכים להוראת ה”רב”…
כמובן כולם התייחסו למכתב כמהתלה גמורה, ודי מהר הוא נשכח מהלב. אך מה רבה היתה תדהמתם של בני הקהילה, כשבעצומו של יום הפורים, בעת שכל אחד היה עסוק במצוות היום – לראות כמה עגלות חונות בלב העיר! מאחת העגלות ירד רבה הנערץ של העיר אילינוב, ואחריו ירדו הרבנית וילדיהם. ראשי הקהילה לא ידעו את נפשם, וחיש מהר אצו אל האורח הנכבד, כדי להבין את פשר הגעתו לעירם ביום הפורים.
ברוב ענוה ותום הזכיר להם הרב את תוכן המכתב ששוגר אליו לפני זמן מה, ואמר: “חזקה עלי פקודתו של רבי חיים מצאנז, שהוא קדוש עליון וכל צדיקי הדור נוסעים אליו ורועדים משמו. ולכן, אף שפלא בעיני היה שהוא בחר להצטרף להוראה של “רב פורים” – בכל זאת לא רציתי אף מספק לעבור על דבריו. וזאת היא סיבת הגעתי לעירכם, עם כל משפחתי ורכושי!”
כנראה, שבפעם ההיא ה”רב פורים” לקח קצת יותר מדי “משקה”…
לשונו לפי מצבו
בישיבת וולוז’ין נהגו לערוך משתה ושמחה גדולה ביום פורים, ברוב שירה וזמרה. בני הישיבה קיימו את מצות “עד דלא ידע”, ויצאו בריקוד ומחול. החריפים שבתלמידים הראו את כוחם בדברי חידוד ובדיחה. ואכן המחזה היה מיוחד עד כדי כך, ששרידי הישיבה כל חייהם התרפקו בערגה על הזכרונות הנפלאים האלה, והיו נוהגים לומר: “מי שלא ראה שמחת פורים בישיבת וולוז’ין – לא ראה שמחה מימיו!”
מנהג היה בישיבה למנות את אחד מחבריהם ל”רב פורים”. “הרב” היה דורש דרשות של הבל בדרך “פלפול”, עוקר הרים וטוחנם, מכניס פיל בנקב של מחט ומוציא קופה של שרצים, פותח בכד ומסיים בחביתין – וכל המסובים מתגלגלים מצחוק…
פעם, פגע ה”פורים רב” מתוך שכרותו בכבודו של ראש הישיבה הנערץ, הגאון רבי נפתלי צבי ברלין – ה”נציב”. למחרת, בא התלמיד לבקש סליחה מהרב. השיב לו הנצי”ב: “חלילה, אין לי עליך שום טינה. פיתגם שגור הוא בפי הבריות: “מה אצל פיכח על ראתו (עמוק בפנימיותו) – לשיכור על לשונו”. אלא שקשה לכאורה: מדוע צריך לבדוק את הראה לאחר השחיטה? הרי ניתן להשקות את הבהמה יין לפני השחיטה, וכל מה שעל הראה יראו על הלשון?! אלא מכאן אתה למד, שכלל זה נכון רק באדם ולא בבהמה…”
