בדרך אחרת…

היום היה לי מקרה מיוחד.

לצערי אני לא האישה הכי מאורגנת בעולם, כך קרה שאת ספרי הלימוד שהיה צריך לקנות לילדי, החלטתי לקנות היום.

האמת שזה היה מתוכנן מראש, לא חשבתי שיש לי מה למהר, אבל מסתבר שטעיתי.

הגעתי לחנות היחידה בעיר שמוכרת את הספרים הנ”ל, ואמרו לי שהייתי צריכה להזמין מראש, המלאי אזל, לפני שבועיים.  “אין שום דרך להשיג את הספרים האלו?” – שאלתי בתמיהה.

“יש לך אפשרות לנסוע לבאר שבע ולבדוק שם”.

באר שבע! רק המחשבה על הנסיעה באוטובוסים, שעתיים לכל צעד, עשתה לי רע בלב…

זה הגיוני בכלל שכל כך קשה להשיג ספרי לימוד?

” אולי אפשר להזמין עבורי ספרים?” – שאלתי.

“אפשר. אבל זה לא יהיה לפני תחילת הלימודים” – ענתה המוכרת ביובש.

“כמה זה כבר יכול לקחת? שבועיים?” – שאלתי.

“שבועיים? שבועיים זה לקח כשהזמינו בזמן”. אמרה בעוקצנות. “כעת אין להם יותר במחסן.

אני לא יודעת כמה זמן זה ייקח. לכל הפחות חודש, אולי יותר…”

“תודה” – אמרתי בשקט ויצאתי מהחנות.

התקשרתי לחברות  – כולן הזמינו מראש באותה החנות, אף אחת לא ידעה על עוד דרך בה ניתן להשיג את הספרים…

חודש הילדים שלי יהיו בלי ספרים – איזה דרך עגומה להתחיל את השנה…

דמיינתי את התמונה הזאת בראש, כל הילדים עובדים בחוברות, ורק הילדים שלי יושבים נזופים “שוב אתה בלי ספר?” וכל מה שיש להם לגמגם בתשובה :”אימא שלי שכחה לקנות לי…”

אבל למה  כל כך קשה להשיג את הספרים הללו? זה בסך הכל ספרי לימוד!

“תגידי איך זה שכולן יודעות שככה זה מתנהל, ורק את  לא?” – שמעתי את קולה של אימא שלי בתוך הראש.

“נלך בינתיים לחפש תיק”- אמרתי לילדים, נסחבת איתם מחנות לחנות.

“מה אני עושה כאן?”- חשבתי לעצמי במרירות.

נמצאת בקצה השני של העיר, אזור שבחיים לא הייתי מגיעה אליו אלמלא חנות הספרים הנ”ל…

לאחר שגם המאמצים למצוא תיק עלו בתוהו, חשבתי כבר להזמין מונית ולנסוע הביתה, אלא שאז ראיתי כמה תיקים ליד חנות ספורט.

הלכתי לשם עם הילדים, ולאחר אכזבה נוספת (לא מצאנו שום דבר מתאים) בדיוק כשעמדנו לצאת, נכנסה מישהי שאני מכירה.

אימא של אחד הילדים בבית הספר.

התלבטתי אם לשאול אותה על הספרים.

“מה, להראות לעוד אישה איזו אימא פשלונרית אני?”

אבל הצורך של ילדיי גבר על הגאווה, ושאלתי.

“כן, אתמול קניתי, בקריה, רוצי מהר כי זה עלול להיגמר בכל רגע, והוא לא יזמין יותר!”

היא אמרה, בלי לדעת מאיזו מצוקה היא מוציאה אותי…

הזמנו מונית, נסענו לשם, כל הדרך אני נושאת תפילה שהוא יימצא בפינה נידחת ספרים שה’ הועיד לילדים שלי…

הגענו. הוא אמר שלא יהיה לו את כל הסדרה, אבל הוא ייתן את מה שיש, ואח”כ יהיה אפשר להזמין.

לאחר שחיפש מצא שיש לו את הכל, עבור שני הילדים.

הכי מצחיק בשלב התשלום, זה גם היה זול יותר.

יצאנו מהחנות, וכולי נרגשת.

“אתם מבינים איזו השגחה פרטית??” שאלתי את ילדיי, מספרת להם את הסיפור שהיו עדים לו שוב ושוב, מדגישה כל פעם פרט אחר בסיפור.

איך זה שפגשתי את שושנה דווקא שם, דווקא ברגע בו הייתי צריכה אותה.

“מה היה קורה אם היינו מגיעים לחנות קצת אחרי שושנה?  או קצת לפני?”

“אז ה’ היה עוזר לך בדרך אחרת– ענה לי בני הבכור בשלווה.

הסתכלתי עליו בהלם.

“מה אמרת?” שאלתי

“ה’ שלח לך את שושנה, ואם זאת לא הייתה היא, בטוח שה’ היה עוזר בדרך אחרת.”

הסתכלתי בעיניו החכמות והעמוקות והבנתי.

העניין זה לא רק התזמונים המדויקים של הקב”ה.

אלא הביטחון בה’.

“אז ה’ היה עוזר בדרך אחרת”.

2 Replies to “בדרך אחרת…”

  1. תודה לה’ שיש לך בן כזה, הוא בטח לקח את זה מההורים…
    עלו והצליחו, שנה טובה ומתוקה!

להגיב על א לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*