“והיו ליהודי צרכי פסח בהרחבה גדולה”

מצוה לעזור לעניים לפני חג הפסח

שני חגים גדולים ונפלאים נתן הקב”ה לעם ישראל בזמן האביב, שני חגים שהם מעצבים את האופי הרוחני והגשמי של התקופה כולה – פורים ופסח. גם הזמן שביניהם הוא זמן מיוחד מאוד, בו שוררת אוירה של התעלות רוחנית ושמחה של מצווה, אוירה שאינה דומה לשום תקופה אחרת בשנה.

ובאמת מייד אחרי פורים מתחילים ההכנות לפסח, שמגיעים לשיאם בימים האחרונים שלפני החג. וכמו בכל דבר – גם בזה יש פנימיות וחיצוניות. החיצוניות היא – העניינים הגשמיים וההכנות הגשמיות. והפנימיות – היא ההכרה והידיעה בשגב ומעלה של הימים הנפלאים האלה, ללמוד את העניינים האלה בתורה ו”לחיות” את זה, כמו שהחסידות דורשת “לחיות” את כל דבר שבקדושה.

וכך היא הדרך הנכונה – להקדיש את הזמן והמאמץ הראוי לשני החלקים, גם לחלק הפנימי וגם לחלק החיצוני. היינו מצד אחד – ללמוד ו”לחיות” את ענייני פסח, ומצד שני – לספק את כל הצרכים הגשמיים הנדרשים, הן לעצמו והן לזולתו.

בקשר לכך – יש עניין הלכתי מעניין, שמובא ברמ”א סימן תכ”ט סעיף א’. כתוב שם ש”מנהג לקנות חיטים לחלקן לעניים לצורך פסח”. אמנם יש פוסקים שנתנו ל”מנהג” הזה תוקף של הלכה, ויש אחרים שהגדירו אותו כמנהג בלבד, כהבנה הפשוטה של דברי הרמ”א. אבל ברור שלמעשה אין שום הבדל, וכל אחד מאיתנו מבין שחובה קדושה היא לדאוג ליהודי שאין ידו משגת, ולעזור לו לחגוג את חג הפסח כראוי וכיאות.

ובקשר ל”חיטים” – באמת בזמניהם כן היה, שהיו מחלקים לעניים את החיטים, כדי שהם יוכלו ללכת ולאפות את המצות. ובזמנים יותר מאוחרים הדבר השתנה, כידוע, והתחילו לתת לעניים או את מצרכי מזון מוכנים, או את הכסף כדי לרכוש אותם, וכמו שאנו עושים כיום. ואף שדרכי ואופני הנתינה משתנים בהתאם לתנאי הזמנים והתקופות – אך וודאי התוכן של ההלכה נשאר קיים תמיד, והמסר כאן חד וברור: לעזור ולדאוג ליהודי השני!

ואף שמישהו יכול לבוא ולטעון: אמת היא שבזמנים ההם, כשהעוני היה גדול ונורא, והיהודים נאלצו להאבק בחלב ודם שלהם על הפרנסה – אז באמת היה מאוד חשוב וחיוני לעזור לעניים בצרכי הפסח. אבל עכשיו, בזמננו, כשיש שפע של אוכל וכל מיני דברים, ו”המעדנים מצויים כעפר”, לפחות ביחס לזמנים ההם – אולי העניין הזה כבר לא כל כך חשוב ורלוונטי?!

אך מובן שהטענה הזו אינה נכונה כלל. ראשית – גם היום יש בעם ישראל עניים, והמספר של העניים האלה הוא, לצערנו, גדול פי כמה ממה שאדם שלא מכיר מקרוב את הנושא יכול לדמיין לעצמו. ועוד – כל העניין של ה”עניות” וה”עשירות” נמדד לא לפי תיאוריות מופשטות, אלא לפי המציאות בשטח. ואם הרמה הכללית של הציבור היא כך וכך – אז מי שלא מגיע לזה וודאי נקרא עני, עם כל ההשלכות הלא טובות הנובעות מכך. ולכן גם כיום ההלכה הזאת נשארת חשובה וחיונית, וגם כיום סיפוק צרכי החג ליהודים שאין להם – הוא אחד ממרכיבים החשובים של הימים שלפני חג הפסח.

אחד מגדולי צדיקי הדורות, המגיד מקוז’ניץ – היה מספר לפני פסח כמה סיפורים, שהם מסוגלים להשפיע לבני ישראל משמיים את צרכי הפסח בהרחבה. היינו שעצם זה שמספרים את הסיפור – זה פועל ופותח את השערים ליהודים הנצרכים. אחד הסיפורים האלה אנחנו מביאים כאן. ואף שבהשקפה ראשונה הסיפור נראה אולי מאוד פשוט ו”תמים” – אך וודאי שבתוכו טמון סוד גדול וסגולה גדולה, כמו כל הסיפורים ה”פשוטים” שסיפרו גדולי הצדיקים. והנה דבר הסיפור:

הסיפור הסגולתי

“מי שימצא את טבעת המלך – יקבל שכר רב ועצום מקופת המלוכה!”, נשמע כרוז ברחובות העיר”.

טבעתו היקרה של המלך נאבדה ממנו, והוא התאבל עליה ימים רבים. המונים יצאו לחיפושים, אך העלו חרס בידם. פרס חסר תקדים הובטח למי שיצליח למצוא את הטבעת – אך בינתיים לא נמצא דבר, והמלך לא מצא נחמה על אבידתו.

בעיר המלוכה התגורר יהודי עני ואביון, שלא היה לו במה להכין את צרכי הפסח. כששמעה אשתו את דבר הכרוז – מיהרה להציע לבעלה: “בעלי היקר, חג הפסח ממשמש ובא, ואין בידינו את האפשרות לרכוש את צרכי החג. לך אל המלך ואמור לו, כי בדעתך לחפש ולתור אחר הטבעת האבודה, ובינתיים בקש ממנו סכום כסף כדמי קדימה. עם הכסף הזה אנחנו נרכוש את צרכי הפסח – והקב”ה יהיה בעזרנו או להחזיר את הכסף למלך, או למצוא את הטבעת”.

הסכים היהודי, הלך אל בית המלוכה והציע את דבריו בפני המלך. מצא היהודי חן בעיניו, והמלך העניק לו סכום נכבד, כתשלום ראשוני עד שתימצא הטבעת.

בליל הסדר ישב היהודי בראש השולחן עם משפחתו ואורחיו, כשלפניו צרכי החג בהרחבה ובשפע. הוא ישב כמלך בגדוד, פניו קורנות וכולו אומר שיר והודיה להקב”ה על הניסים הגדולים שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

אחד מיועצי המלך – שונא ישראל מובהק היה, והוא חשד ביהודי זה כי אינו מחפש כלל אחר הטבעת, וכל מטרתו להוציא כסף במרמה.

מה עשה אותו יועץ? שלח אנשיו לעקוב אחרי היהודי ימים ארוכים, והם אמנם דיווחו שהיהודי עסוק ראשו ורובו בהכנות לחג, וכלל אינו מתעסק בעניין הטבעת. בליל הסדר גם היועץ בכבודו ובעצמו החליט להתגנב לבית של היהודי, ולנסות לראות את הדברים מקרוב. אמר ועשה: ניגש לבית בשקט, הציץ בעד החלון – ומה הוא רואה?! היהודים יושבים בסעודת החג, אוכלים ושותים ושמחים…

מיהר היועץ אל המלך – ודבריו בפיו: “אדוני המלך, היהודי הוציא ממך כסף על ידי שקר, וכלל אינו מחפש אחר הטבעת! ואם ברצונך לראות זאת בעצמך – בוא איתי, ובמו עיניך תראה כיצד הוא עסוק באכילה ושתיה, ולא במצוות המלך!”

המלך הסתקרן מאוד, שינה את בגדיו שלא יכירנו איש – והלך אחרי היועץ. כשהתקרבו אל הבית – הציץ המלך וראה כיצד היהודי יושב בראש השולחן, ומשני צדיו יושבים אנשים רבים, וכל אחד קורא משהו מתוך הספר שלפניו, בקול רם ושמח. לפתע שמע כיצד היהודי קורא ואומר חרוז, וכל הקהל עונה לו: “דיינו”.

שמו של היועץ הרשע היה “דיינו”, ולכן המלך חשב לרגע שאולי מתכוונים אל היועץ שלידו…

שוב קרא היהודי חרוז נוסף, ושוב ענה הקהל כאחד: “דיינו”, וכך נשנה הדבר פעמים רבות.

עכשיו כבר לא היה ספק למלך, שהיהודי כינס את כל ידידיו וחכמיו, והוא שואל אותם: “מי גנב את טבעת המלך?” וכולם משיבים פה אחד: “דיינו”, היינו שהם בטוחים שהשר הוא הגנב השפל…

חזר המלך לארמונו, וציוה לערוך בביתו של השר חיפוש מדוקדק. ואכן לא עבר הרבה זמן  – והטבעת נמצאה…

והמגיד מקוז’ניץ סיים את הסיפור הזה כמו שהוא סיים את כל הסיפורים האלה, המסוגלים להשפיע את צרכי החג ליהודים הנזקקים:

כתבות דומות:

ספר התורה המוכסף סודו של העץ – סיפור לכבוד ט”ו בשבט שידוך מוצלח