הלכות ומנהגים של חמישה עשר בשבט

ישנה אימרה ידועה של רבי חיים מצאנז, שהחל מראש חודש שבט ועד אחרי חג הפסח – כל שבועיים יש חג או מועד מסוים לעם ישראל!

והיינו שראש חודש שבט – זה כבר יום חגיגי, כי הרי כל ראש חודש הוא יום מיוחד בכמה עניינים, ואינו חול גמור.

שבועיים אחרי ראש חודש שבט – חמישה עשר בשבט, ראש השנה לאילנות.

שבועיים לאחר מכן – ראש חודש אדר. עוד שבועיים – פורים

אחרי עוד שבועיים – ראש חודש ניסן

וכעבור עוד שבועיים – חג הפסח

והיינו כנ”ל – שמראש חודש שבט עד אחרי פסח – יש כל שבועיים חג ומועד לעם ישראל.

מביין החגים וזמני שמחה אלה – תופס לו מקום מיוחד יום אשר נקרא “חמישה עשר בשבט”, ראש השנה לאילנות. והאמת היא, שיש שתי דעות בעניין מתי זה ראש השנה לאילנות – דעת בית שמאי ודעת בית הלל. לפי בית שמאי – ראש השנה לאילנות הוא בראש חודש שבט. ולפי בית הלל – בחמישה עשר בשבט. ההלכה היא כבית הלל, כידוע – ולכן אנחנו חוגגים את ראש השנה לאילנות בחמישה עשר בשבט.

מנהג כל ישראל להרבות ביום זה במיני פירות, ובפרט בפירות של שבעת המינים. ונוהגים כן בעיקר בליל חמישה עשר בשבט, אך יש נוהגים לעשות כן גם ביום. ורבים מכוונים את האכילה של הפירות הנדירים באופן כזה, שיצטרכו לברך “שהחיינו” בחג הזה דווקא.

אך מה שמפליא הוא – שהמנהג הזה מוזכר לראשונה בצוואת רבי אליעזר הגדול. והיינו שהמנהג הזה היה קיים עוד בזמן התנאים, בזמנו של רבי אליעזר בן הורקנוס, רבו של רבי עקיבא. והרי ידוע שאין לנו הרבה מנהגים מאותה תקופה, והתנאים והאמוראים לא גילו לנו כמעט שום מנהגים, אלא הדינים וההלכות. ועם כל זה – הם גילו לנו את המנהג הזה של אכילת הפירות בחמישה עשר בשבט! וכן בגמרא ישנו רמז לעניין הזה: “מעשה ברבי עקיבא שליקט אתרוג בשבט”. ובוודאי כל זה מראה את החשיבות והיוקר של הדבר.

גם בדורות יותר מאוחרים היו חוגגים את חמישה עשר בשבט, שכן יש לנו תפילות ופיוטים ליום הזה מזמן הגאונים. וכן כתוב גם בספרי הראשונים , ובפרט אצל ראשוני אשכנז. שכן כתוב בספר “מנהגי מהרי”ל”, שיש קבלה להתפלל בחמישה עשר בשבט על התבואה, ובפרט שיזכה לאתרוג כשר ומהודר בחג הסוכות. וכן כתוב בספר “מנהגי וורמייזא”, שהיום הזה נהגו לעשותו מעין יום טוב, “ואין התלמידים באים לבית רבם ללמוד, אלא מחלקים להם יין שרף ופירות, ושבים לביתם”.

בזמנים שלאחר מכן, אצל חכמי צפת אחרי רבינו האר”י, התחיל להיות נהוג כעין “סדר”, באמירת דברי תורה מיוחדים ואכילת הפירות, והיו גם כאלה שנהגו לשתות ארבע כוסות של יין. ואף על פי שדבר חגיגת חמישה עשר בשבט אינו מוזכר בכתבי האר”י הנמצאים אצלנו, אך יש ספר קבלה שנקרא “פרי עץ הדר”, אשר שם כתוב כל ה”סדר” הנ”ל בארוכה. ובריש הספר נאמר: “ואף כי בדברי הרב (האר”י) אין זכר לחמישה עשר בשבט – מכל מקום תקון גדול הוא בנגלה ובנסתר”.

תוכנו הפנימי של החג

וכך גם בכל הדורות שלאחרי זה, עד לימינו אנו, מציינים את החג הזה באכילת הפירות ובאמירת דברי תורה, כל קהילה כפי מנהגה.

עוד ראוי לציין דבר אחד נפלא, הכתוב בספר הנ”ל “פרי עץ הדר”: שבאם ישנה אפשרות לכך – יש עניין להביא על השולחן שלושים מיני פירות. זאת כנגד הספירות של העולמות העליונים: עשר – כנגד עשר ספירות של עולם הבריאה, עשר – כנגד עשר ספירות של עולם היצירה ועשר – כנגד עשר ספירות של עולם העשיה. ואם אין אפשרות להביא שלושים מיני פירות – יש להשתדל להביא לפחות שנים עשר מינים, שגם למספר הזה יש רמז על פי קבלה, השייך לחג הזה. אך, כמובן, עיקר המנהג של כל ישראל, שבו מציינים את חמישה עשר בשבט – זה פשוט לאכול את הפירות!

אולם גם בדבר כל כך “פשוט”, לכאורה, כאכילת הפירות – גם בזה צריך להיזהר בכמה דינים והלכות הקשורות לכך,  הלכות ברכות וכדומה. ובפרט יש לעורר על שתי נקודות הלכתיות חשובות, שרבים טועים בזה מפני השכחה או העדר הידיעה.

הנקודה הראשונה היא, שאם חמישה עשר בשבט חל בשבת – אין נכון לברך על הפירות בין הקידוש לסעודה. כי  יש בעניין הזה שתי דעות בפוסקים. לפי הדעה האחת – אין ברכת המזון פוטרת את הפירות שאכלו לפני הסעודה, ולפי הדעה השנייה – פוטרת. ולכן אין להיכנס לכתחילה בספק הזה, אלא הנכון להביא כל הפירות בסיום הסעודה לפני ברכת המזון. אכן בדיעבד אם כבר אכלו כשיעור מהפירות לפני הסעודה – לא יברכו לאחריהם ברכה אחרונה, כי ספק ברכות להקל.

הנקודה השנייה היא, שטוב להניח הפירות שהובאו על השולחן בליל שבת לאחר ברכת המזון, ולברך עליהם כדי להשלים מאה ברכות. ואין בזה חשש של גורם ברכה שאינה צריכה, כי כלל גדול יש בידינו: כל שהוא לצורך מצווה – אין בזה איסור של ברכה שאינה צריכה. ובנידון זה “צורך מצווה” – היינו גם הצורך של קיום המנהג, כגון לברך על הפירות בחמישה עשר בשבט. וטוב לומר לבני הבית, שלא יביאו את הפירות על השולחן עד לאחר ברכת המזון.

אמנם הזהירות בהלכות ובמנהגים – זה ה”גוף” של החג הנפלא הזה. אולם וודאי שראוי לשים לב גם לה”נשמה” שלו, היינו לרוחניותו ותוכנו הפנימי, הקשור לענייני הקבלה והחסידות. ואכן ביום זה יש אפשרות מיוחדת להזכיר ולשנן לעצמנו שוב ושוב את אחד היסודות הכי חשובים של פנימיות התורה: שכל דבר גשמי שאנו רואים בעולם – הוא נמשך ומשתלשל משורשו הרוחני בעולמות העליונים. ולא רק משורש אחד, אלא שקיימת  מערכת גדולה ועצומה של השורשים, שכל אחד מהם נמשך מהשני, בכל דרגה ובכל עולם. וכאימרה החסידית הידועה: “כאן – בשורשו, וכאן – בשורש שורשו”.

והיינו שכשאנו מוצאים לכאורה “סתירה” בין הדברים, שבמקום אחד נאמר ששורש של דבר גשמי מסוים נמצא בדרגה רוחנית מסוימת, ובמקום אחר נאמר ששורשו הוא בדרגה אחרת – אך באמת אין בזה שום סתירה, ושניהם אמת באותה מידה. אלא שבמקום האחד מדובר על שורש יותר גבוה, ובמקום השני מדובר על שורש יותר נמוך. אמנם הם שניהם – שורשים של אותו הדבר הגשמי שאנו רואים בעולם הגשמי שלנו, אלא ששורש אחד גבוה מהשני.

למשל, בעניין הפירות בעצמם – בקבלה ובחסידות מדובר רבות על פרי התפוח. ואם במקום האחד נאמר, לדוגמה, ששורשו של התפוח הוא – ספירת החסד של עולם האצילות, ובמקום השני נאמר, ששורשו הוא בספירת החכמה של עולם הבריאה – אז אין כאן שום סתירה, והפרי הגשמי של התפוח נשתלשל תחילה מחסד דאצילות, ולאחר מכן הגיע לחכמה דבריאה. ולאחר מכן, ברוב ההשתלשלות ממדרגה למדרגה הגיע לעולם שלנו הגשמי ונהיה לתפוח גשמי, שאנו רואים בעינינו.

ובאמת, באופן “אידיאלי” – היה צריך להיות כתוב את כל השורשים הרוחניים של כל דבר גשמי שבעולם. אך אין הדבר כן, ובקבלה ובחסידות מבוארים השורשים הרוחניים רק של חלק מהדברים הגשמיים, ומהם נלמד לכל שאר הדברים. וגם כשמדובר על השורשים של הדברים שהם אכן מבוארים בקבלה ובחסידות – גם בזה לא כתובים את כל השורשים, אלא השורשים הכלליים ביותר. וגם כאן מוטל עלינו להבין ולדעת שכן הוא גם בשורשים יותר פרטיים, עד הפרט האחרון.

זה הוא היסוד העצום של פנימיות התורה: שכל דבר גשמי הנמצא בעולם הזה – נמשך ונשתלשל מהשורשים הרוחניים שלו בעולמות העליונים. וכמובן שכן הוא גם בעניין הפירות הגשמיים – כל פרי הגיע אלינו משורשיו בעולמות ובספירות. ואת זה מזכיר לנו החג הזה של חמישה עשר בשבט: שהפירות ה”פשוטים” האלה, המונחים לפנינו בצלחת – אינם פשוטים כלל, אלא הם סוף ההשתלשלות של מדרגות רוחניות רבות ועצומות, גבוה מעל גבוה. ובעוד שבחוגים מסוימים הופכים את החג הקדוש הזה למין חגיגה של “חיבת הארץ ופירותיה”, ובמסוה הזה נשקעים יותר ויותר בגשמיות וחומריות – במקום זה ראוי מאוד מאוד לנצל אותו להתבוננות ביסוד הגדול הנ”ל, אשר אין דבר גשמי בעולם אשר אין לו שורש למעלה, ואין שום מחיצה ופירוד ח”ו בין עליונים לתחתונים!

כתבות דומות:

ט”ו בשבט. אילן, אילן, במה אברכך… חמישה עשר בשבט, “דבש” מלכות ארץ חיטה ושעורה, מצגת לכבוד חמישה עשר בשבט