סיפור לפסח – מי שרף את החמץ ?

לקוח מאתר חב”ד בישראל

ה’ שרף את החמץ

ליל התקדש חג-הפסח. בית-המדרש של דוברומיסול מלא יהודים לבושים בגדי-חג, מתכוננים לתפילה. לפתע נכנסו לאולם שני יהודים נסערים, מתווכחים ביניהם בלהט ומנופפים בידיהם בהתרגשות. הם הטיחו זה בזה האשמות קשות.

היו אלו אהרן-שמואל ובצלאל-חיים. שני ידידים טובים שניהלו עסק משותף: מפעל לייצור בירה. תוצרתם נמכרה בכל הסביבה והמפעל היה משגשג למדי. השניים יצאו מבתיהם לעבר בית-הכנסת שמחים וטובי-לב, אך כשנפגשו בדרך, נודע להם תוך כדי שיחה כי …שכחו למכור את החמץ אשר במפעלם! האחד סמך על חברו, וכך יצא שהחמץ לא נמכר.

מה עושים עכשיו? המחסנים מלאים חמץ. כל חביות הבירה, הכלים, המכשירים, שקי- הדגן – הכול חמץ גמור. על הכול חל האיסור החמור של “בל ייראה ובל יימצא”.

הכול הצטופפו סביב רב-המקום לשמוע מה יפסוק. הרב קרא אליו את הדיין והשניים דנו בנושא. “עליכם לשפוך את כל הבירה המוכנה, ולאיש אסור ליהנות ממנה”, פסק הרב. “את הכלים, הדגנים וכל יתר הפריטים יש לסגור היטב למשך ימי הפסח, ואחר-כך אורה לכם כיצד לנהוג בהם”.

אך מה שהטריד את השותפים לא היתה העובדה שבעצם הם איבדו את כל אשר להם. הציקה להם העבירה החמורה של חמץ בפסח. כמה נזהרו לנקות את הבית מחמץ, לבער כל פירור, והנה נכשלו בכמות כה ענקית של חמץ גמור! בדמעות בעיניו פנה בצלאל-חיים אל הרב וביקש דרך- תשובה. גם השותף השני הצטרף לבקשה.

ייסורי המצפון של השניים נגעו לליבו של הרב. הם היו יהודים פשוטים, אך ישרים ויראי-ה’. “הנזק הכספי הרב, אותו קיבלתם על עצמכם באהבה, מהווה כבר תשובה עבורכם”, קבע הרב. הוא עודדם, הזכיר להם שחג היום, ושצריך לשמוח ולשכוח כל דאגה.

אחרי התפילה פנו המתפללים איש לביתו לעריכת ה’סדר’. בצלאל-חיים היה מדוכא. הרב הרגיעו אמנם, אך בליבו הרגיש שאין די בכך. הוא חשב הרבה בעניין, ולבסוף הגיע לידי החלטה: מעתה לא ייהנה עוד מבית-המיבשל שלו. לגביו – בית המיבשל איננו קיים עוד. רק לאחר שהחליט כך, רווח לו. הוא ניגש לערוך את ה’סדר’ במצפון שקט ובלב שמח.

מאוחר בלילה, אחרי סיום ה’סדר’, כששכב לישון, הבחין בצלאל-חיים מבעד החלון בפס אדום לרוחב האופק. אי-שם פרצה דליקה. הרחוב המה יהודים שמיהרו למקום השריפה. השמיים האדימו, והרוח נשאה ריח עשן חריף.

ככל שהתקדם בצלאל-חיים אל מקום השריפה, כן גברה בליבו הרגשה מוזרה. ואמנם, הלהבות פרצו מבית-מיבשל הבירה ומשני בתים סמוכים. לנוכח הלהבות היה ברור, כי אפסה תקווה להציל את בית-המיבשל וכי נותר רק לדאוג לכך שהאש לא תאחז גם במבנים הסמוכים.

השחר החל להפציע כשאש דעכה. מבית-המיבשל ומשני הבתים הסמוכים, שבהם גרו איכרים נוכרים, לא נותר מאומה.

היהודים הקיפו את בצלאל-חיים כשהם מביעים רגשות השתתפות בצערו על הנזק הגדול. להפתעתם קיבל את התנחומים בפנים קורנות מאושר. האנשים חשבו בליבם כי דעתו נטרפה עליו עקב הצרות.

בצלאל-חיים חיפש אחר שותפו וכשלא מצאו במקום מיהר לביתו והעירו משנתו. “אהרון- שמואל! בשורה טובה! בית המיבשל נשרף עד עפר!”, קרא בהתרגשות. “ברוך השם! בית-המיבשל שלנו עלה בלהבות!”.

השותף שיפשף את עיניו בתימהון. “מה השמחה הזאת?”, שאל.

“אינך מבין? הלוא החמץ נשרף! ה’ עזר לנו וביער את החמץ שלנו!”, התרגש בצלאל-חיים. “ממילא נדרתי נדר כי לא איהנה עוד מבית-המיבשל”.

אט-אט תפס שותפו את המתרחש. “ה’ נתן וה’ לקח, יהי שם ה’ מבורך”, אמר בשקט.

בצלאל-חיים שם פעמיו לבית-הכנסת כשהוא שמח ועליז. בפנים שוחחו היהודים על הפרשה וניסו לחשוב כיצד יוכלו לעזור לשני חבריהם שירדו מנכסיהם. אחד הנאספים אמר שהשריפה היתה עונש מן השמיים, על שלא מכרו את החמץ לפני הפסח.

“לא עונש”, קרא בצלאל-חיים שנכנס באותו רגע. “לא עונש, אחי, כי אם מתנה! מתנה מן השמיים! ה’ מחל לנו על חטאנו”.

אחר-כך נודעה סיבת השריפה: שני גויים זקנים, שהיו שכנים שנים רבות, התקוטטו בערב חג-הפסח, ואחד מהם התנפל על רעהו במוט ברזל, שבר כמה מצלעותיו והותירו מוטל שותת- דם, עד כי נאלץ לקבל טיפול רפואי.

בנו של המוכה נשבע לנקום את נקמת אביו. בחסות החשיכה יצא אל בית השכן, סגר עליו את הדלת מבחוץ, והצית את הבית. שלושה מבני המשפחה הצליחו להימלט מבעד לחלון ואילו ארבעה אחרים ניספו בדליקה שהתפשטה גם לבית-המיבשל וגם לביתו של השכן המצית.

היהודים בבית-המדרש הזדעזעו למשמע הרצח המזעזע. השיחה סביב הפרשה דעכה לאיטה. בזמן הקצר שנותר עד התפילה החליטו לומר תהילים. בצלאל-חיים ניגש אל הבימה ואמר בקול רם, פסוק אחר פסוק. הציבור, שהצטרף לקריאת המזמורים, נסחף בזרם ההתלהבות שבה נאמרו הפסוקים, מפי יהודי שאך לפני שעות אחדות נשרף כל רכושו והיה כלא היה…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*