אמירה חסידית, בהעלותך

202 צפיות

 

האש[מ]ה…

״קח את הלוים . . והעבירו תער על כל בשרם״. טהרת הלויים ותגלחתם היו בשבת – בהוראת שעה – שכן א׳ ניסן היה ביום א׳. לפי הפשט – זה היה תחילת המחלוקת של קורח ועדתו, שכאשר ראתה אותו אשתו שהוא מגולח, דיברה אל לבו ו״שכנעה״ אותו כי הקב״ה לא יצווה לעשות דבר כזה ואין זה כי-אם שמשה בדה דין זה ח״ו מליבו.

ומזכיר את הסיפור הידוע על האר״י ותלמידיו שיצאו פעם לקבל את השבת בשדות אשר בקצה העיר, לפתע פנה האר״י אל תלמידיו ואמר: הבה נעלה לירושלים ונקבל שם את השבת! נענו ואמרו כמה מהתלמידים כי ברצונם להתייעץ עם נשותיהם… נפלה רוחו של האר״י ואמר: אם היינו הולכים מיד – יכולנו להביא את המשיח…

להוות דוגמא אישית/חיה…

בעל ״כלי יקר״ היה מתאונן על הפירוד הקיים בין גדולי התורה ומנהיגי ישראל, ופירש הפסוק: ״ואם באחת יתקעו״ – אם רוצים שתהיה אחדות בקרב העם ״ונועדו אליך הנשיאים״ – ראשית כל צריכים להיוועד ולהתאחד נשיאי העם ומנהיגיו…

וע״ד שביארו על ״בן סורר ומורה״ שהוא כי ״איננו שומע בקול אביו ובקול אמו״ – שיש להם שני קולות. אבל אם היו שניהם בקול אחד – הרי שהיו יכולים למנוע מצב זה…

[לא (רק)] ברירת מחדל…

רבי מאיר מדז׳יקוב היה אומר: מתי בא יהודי ״אל הקודש״?! כאשר יש לו איזו צרה או אסון, ח”ו. ועל כך אומר הפסוק: ״ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקודש״ – שבני ישראל יגשו אל הקודש לא מחמת נגף וצרה, אלא מתוך נחת והרחבה…

עדיף מאוחר…

רבי מיכל מזלוטשוב, תלמידו של הבעש״ט, נוהג היה להתפלל בכל יום בשעה מאוחרת מאוד. והיה אומר: התורה אומרת ״ונסע דגל מחנה בני דן מאסף לכל המחנות״, שבט דן היה נוסע אחרון והיה אוסף ומרים את כל מה שהפילו האחרים בדרכם. אף אני נוהג כשבט דן ומתפלל אחרון, כדי להשיב את כל אותן תפילות ״אבודות״ של אלו המתפללים בלי כוונה…

גאָרנישט איז אויך עפעס… (גם כלום זה משהו!)

נטפלו פעם תלמידיו ומקורביו של רבי אהרן הגדול מקרלין אליו ושאלוהו מדוע הוא נוסע אל ״המגיד״ למעזריטש, מה מתווסף לו שם? השיב להם רבי אהרן: לא כלום… תמהו מקורביו: אם אין מתווסף לך ולא כלום, מדוע אתה נוסע? ואז ביאר להם רבי אהרן את כוונתו: אצל ״המגיד״ התווספה לי הידיעה שאני הנני לא כלום…

די מחסורו…

מפורסמת השאלה: כיצד היה משה עניו? והרי ידע את מעלותיו? ומפורסם אף התירוץ שמשה לא החזיק גדולה לעצמו, שכן חשב: אם יהודי אחר היה מקבל את כחותי וכשרונותי, היה מתעלה אף יותר ממני…

תירוץ נוסף על הקושיא הזאת ישנו מרבי נחום מצ׳רנוביל: אמרו חז״ל ״מי שיש לו מנה – רוצה מאתיים, מי שיש לו מאתיים – רוצה ארבע מאות״.

יוצא אם כן, שבעל המאתיים חסר יותר מחברו, שכן הוא זקוק למאתיים ואילו חברו זקוק רק למאה נוספים…

ענו[ה] מול עונ[ות]…

בימיו של הרמב״ן חי כומר שהיה מפורסם בענוותנותו הרבה, וביטולו בפני כל אדם. הרמב״ן, ששמע הכומר הגיע אף לאוזניו, החליט לנסוע ו״לתהות על קנקנו״. לאחר ימים מספר בהם שהה בבית הכומר ונוכח לדעת כי אמת הדבר.

פנה אל הכומר ושאלו: התורה אומרת ״והאיש משה עניו מאוד מכל האדם״, ויוקשה בעיני, שהרי כבודו הוא עניו מאין כמותו?!

אמר לו הכומר: אכן כן, אף אני עצמי הפכתי בקושיה זו, אך תירוץ לא מצאתי…

אמר לו הרמב״ן: אם אצלך קיימת הקושיה, הרי אצלי זהו התירוץ…

ויגבה לבו [רק] בדרכי ה’…

״והאיש משה עניו . . על פני האדמה״. הרי מובן הדבר שהאדם הוא ״על פני האדמה״ ומהו החידוש בכך?

אלא שבא הכתוב ללמדנו שרק על פני האדמה, בענינים גשמיים, היה משה עניו, אך כאשר הגיע לשמים לקבל את התורה לא התנהג בענווה והתווכח עם המלאכים.

כך על כל אדם להתנהג בענינים הרוחניים בתקיפות ובקומה זקופה – ״גאון יעקב״ – ואילו בעניני הגשם – לנהוג בענווה.

ואני אנה [ע]ני ב[ה]…

ע״ד הצחות אומרים: חסיד חוגר גארטל למתניו, כדי להבדיל בין החלק העליון לתחתון.

׳מתנגד׳ עונד עניבה… ערבי חובש ׳כאפיה׳…

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

:bye:  :good:  :negative:  :scratch:  :wacko:  B-)  :heart:  :rose:  :-)  :whistle:  :yes:  :cry:  :mail:  :-(  :unsure:  ;-)