נעים(?) להכיר – פרק ראשון

28 צפיות

חיים צעד ברחוב בפנים קודרות, בועט למרחק בכל אבן הנקרית בדרכו, משל היו אלו האבנים שמכבידות על ליבו. ‘למה אני לא מסוגל להבין את עצמי??’ – שאל בתסכול שוב ושוב. “לך לפסיכולוג” – יעצו לו החברים בעבודה. גם כן חברים…  אם אני לא אבין את עצמי, כיצד אפשר לצפות שאדם זר יבין אותי? אבל הכאב לא נתן לו מרגוע. ‘לך תדע, אולי עוד תגלה שזה שווה את הכסף…’. אחח הכסף  – אנחה כבדה פרצה מלבו. איזה כסף?  הוא התיישב בתחנה, משפשף את ידיו זו בזו, בניסיון נואש להתחמם. מסתבר שזו לא באמת טכניקה יעילה במיוחד. הרוח התגברה, ומשהו התעופף לכיוונו. הוא הביט בדף הקרוע בצדו, שנחת לרגליו. סימן שאלה גדול התנוסס במרכזו. מבולבל? במיוחד בשבילך – קורס להכרת האישיות, מבנה הנפש, כוחותיה ואופן פעולתה. בא ללמוד מי אתה, ולהתקדם לעבר מי שאתה רוצה להיות, באמצעות החוכמה העתיקה בעולם. “קצת עפים על עצמם החברה שם בקורס…” – חשב משועשע. הוא ניסה להבין מה היה כתוב בחלק הקרוע, אך תחתיות האותיות הקרועות לא התחברו לו לשום דבר הגיוני. ‘אם כי לאו דווקא שהיגיון זה הצד החזק שלהם…’ – חיוך ציני בצבץ בשפתיו. קול מנוע האוטובוס המתקרב נעם לאזניו, הוא העניק לפלייר מבט מזלזל אחרון, ועלה לאוטובוס, מברך את מי שהמציא את החימום בכלי רכב. עד כמה אנשים יכולים להיות הזויים ביומרות שלהם? חשב לעצמו, כשהתרווח במושב. “לא יודעים אפילו את השם שלך – וכבר מתיימרים להכיר לך את עצמך?! בכלל, אני מכיר את עצמי כבר שלושים שנה. מה הם יכולים לחדש לי??”

חיים שקע אל המושב, מנסה לתת מנוח לבשר העייף. נסיעה ארוכה מצפה לו, והוא נהנה מהזמן הזה בו יכול לנוח ללא ייסורי מצפון. עיניו נעצמו, אך המוח סירב להירדם. “ומה אם יש להם מה לחדש?” – מחשבה טורדנית עלתה בראשו. “אוי לא, הינה זה מתחיל…” – חשב בלאות. חיים מכיר את עצמו. ברגע שעולה לו רצון להבין משהו, ללמוד, לדעת – הוא לא יכול להירגע – עד שירד לעומק העניין. בין אם זו שאלה בטבע (מה תוחלת החיים של פינגווין?) בין אם בגאוגרפיה, היסטוריה או כל דבר אחר. למזלו בדרך כלל ויקיפדיה סוגרת לו את הפינות האלה… הבעיה מתחילה כשאלו קורסים. אוי כמה כסף שפך על קורסים למיניהם – רק כי הוא לא מסוגל לומר לא לידע. הפעם אולי הוא יכול היה להתחמק – כי לא לקח את הפלייר וכ’, אבל הזיכרון הצילומי שלו  ניצב שם, זוכר במדויק כתובת, מקום שעה טלפון…

יומיים אחרי חיים התייצב במקום ובזמן הנכון – ולו כדי להכיר את מי שעומד מאחורי הפליירים האלו. בכל זאת – לא לכל אחד יש את התעוזה לכתוב כך.

“ללמוד אלוקות – להכיר את עצמך”. התנוסס השלט בגאון. “ואו” – לא האמין חיים למראה עיניו. ‘מסתבר שהחברה האלו הרבה יותר יומרניים משחשבתי’ – הסיק בהתלהבות. תחת מעטה הציניות, חיים העריץ אנשים שהולכים עם האמת שלהם עד הסוף, לא מתבלבלים ולא מגמגמים. הוא נכנס, האולם היה קטן אך נעים. המושבים היו רכים מספיק כדי לשבת, אך לא כדי להירדם, הצבעים היו אלגנטיים אך חמימים, והאווירה הייתה לא ביתית מידי, אך גם לא מנוכרת.

חיים שם לב לפרטים האלו, זה עזר לו ללמוד על אופי המקום – בעיקר על אופי האנשים שהמקום שייך להם. הוא התיישב על אחד המושבים, תוהה לעצמו על הבחירה לסדר אותם בעיגול.
“כנראה שזו סדנא ולא הרצאה”- הסיק מניסיונו העשיר. בסדנאות חשוב שכולם יראו את כולם, בניגוד להרצאות בהם חשובה בעיקר האינטרקציה בין המרצה למאזינים.
עוד שישה אנשים ישבו במקומות שונים במעגל, והוא הבין שהוא היחיד שבא לבד. רובם מכירים זה את זה, אבל חיים לא נרתע מכך. להפך, כך הוא יכול היה להיות שקוע לגמרי בלימודים ללא צורך לפזר את תשומת ליבו בין החומר הנלמד לקשרים חברתיים. ‘ואם החומר הנלמד זה אלוקות’ – הוסיף משועשע, ‘אני צריך עוד יותר ריכוז מהרגיל’.

ואז הוא נכנס, בצעדים נמרצים, והופעה מפתיעה. “חרדי???” – הביט בו חיים בתדהמה. חכמה עתיקה, ללמוד אלוקות, להכיר את עצמך- כל אלו אינם אלא שמות מכובסים לשיעור תורה?? – ואו. מישהו לימד אותם שיווק… – הסיק בהתפעלות גוברת.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

:bye:  :good:  :negative:  :scratch:  :wacko:  B-)  :heart:  :rose:  :-)  :whistle:  :yes:  :cry:  :mail:  :-(  :unsure:  ;-)