כהן גדול של מטבח היהודי

66 צפיות

כשרות – הרכב חשוב מאוד של בית יהודי

הנה סיפור מפי אישה בשם חנה גשלין רפורמית שחזרה בתשובה וחיה כעת  חיים יהודיים כשרים, מה כוחה של כשרות:

לכל יהודי שחזר בתשובה מסלול ייחודי משלו. לגביי, אחת מנקודות המפנה במסע שלי אל היהדות התרחשה באוניברסיטה גדולה במדינת אייווה שבארצות-הברית, שם הייתה אוכלוסיה יהודית קטנטנה. בשנת הלימודים הראשונה שלי, 1963-64, היתה רק סטודנטית אחת שהצהירה על עצמה כיהודיה – אני.

אחת מחברות החדר שלי היתה נערה שלמדה בחוג לפסיכולוגיה התפתחותית בנושא תרבויות. היא החליטה להצטרף לוועדה שחקרה את התרבות היהודית משום שהיה לה חומר מוכן לראיון – אני כמובן. כצאצאית דור רביעי ליהודים רפורמיים שירדו מגרמניה לפני מלחמת האזרחים בארה”ב, לא ידעתי הרבה על יהדות, אך עשיתי כמיטב יכולתי לענות על שאלותיה. הרגשתי תחושת רווחה כששאלותיה הסתיימו אך תחושה זו נמשכה זמן קצר בלבד, שכן בתקופות שלאחר-מכן המרצה לפסיכולוגיה התפתחותית נתן את שמי לוועדה שלמדה על יהדות. כדי להתמודד עם רצף השאלות שהומטרו עלי הייתי צריכה ללמוד משהו על המורשת שלי.

בספריית המכללה היו שני מדפים מלאים בספרים על יהדות. לקחתי ספר מן הצד האחד של המדף העליון והתחלתי לקרוא. קיבלתי מושג בסיסי בהיסטוריה יהודית, מסורת ואמונה. בעזרת הספרים הצלחתי לענות על השאלות בתקופת החורף; באביב שלאחר מכן פגשתי את ג’נט.

ג’נט היתה נוצריה שהגיעה מעיירה קטנה באייווה. כמו סטודנטים רבים במכללה, היא באה ממשפחה שבה שמו דגש רב על תפילה בכנסיה. האמונות שלה הדריכו וכוונו את התנהגותה בכל שטחי החיים.

הייתי היהודיה הראשונה שהיא אי פעם פגשה. היא אמרה לי שהיא בחרה לכתוב על התרבות היהודית משום שהי  א רצתה ללמוד על מקורות האמונה שלה. ואז שאלה אם תוכל לבוא אתי לבית הכנסת.

בעיר היתה קהילה רפורמית קטנה שנפגשה בלילות שבת בטרקלין אחת הכנסיות. הסכמתי לקחתה, ותוך שאנו מטיילות בנחת ברחובות השקטים היא שאלה אותי על חיי הדתיים. “איפה את אוכלת?” היא שאלה פתאום.

לא הבנתי את השאלה, ואמרתי לה את שם חדר האוכל של האוניברסיטה.

“איך את מסתדרת?” שאלה.

“למה את מתכוונת? אני פשוט אוכלת”, עניתי.
בקול משתומם שאלה ג’נט: “איך את יכולה לאכול? אנחנו מקבלים בשר חזיר ושרימפס שלוש או ארבע פעמים בשבוע, וביתר הזמן נותנים לנו בשר וחלב באותה ארוחה”.

“אה, הבנתי, את מתכוונת לכשרות”, אמרתי, “אני רפורמית ואנחנו לא שומרים כשר”.
“את לא שומרת כשרות? אבל מכל מה שקראתי, כשרות היא אחת מאבני הפינה ביהדות. מדוע את לא שומרת?”
משכתי בכתפי. “אינני יודעת, אני פשוט לא שומרת”.

ג’נט עצרה ופנתה אלי כשידיה על מותניה. אני עדיין זוכרת אותה כפי שהיא עמדה שם לאור פנס הרחוב, לבושה כפי שנהגה ללכת לכנסיה, בחליפה כחולה כהה, כובע קטן לבן וכפפות לבנות. היא בחנה אותי מכף רגל ועד ראש ואמרה את המילים שעדיין מהדהדות במוחי: “אם הכנסיה היתה אומרת לי לעשות משהו, הייתי עושה זאת”.

לא אמרתי דבר. חשבתי על דבריה שוב ושוב ותהיתי, מדוע התנועה הרפורמית אומרת שזה לא חשוב לשמור כשרות? החלטתי לחקור את העניין.

למחרת מצאתי על אחד מן המדפים ספר על ההיסטוריה של התנועה הרפורמית.

‘הסבה לסעודה עם אחרים’, נאמר בספר, ‘זוהי מחווה אוניברסלית של ידידות ורצון טוב. שמירת כשרות מונעת מיהודים ולא-יהודים להסב לסעודה יחד; כך היא מונעת קשר מקרי בינינו לבינם. כשהיהודים יפסיקו לשמור כשרות ואוכלים אוכל לא כשר יחד עם שכניהם, תיפסק האנטישמיות ויהודים יוכלו להתקבל בשלמות בקרב החברה העולמית’.

חשבתי על ההיסטוריה היהודית שקראתי. על משה מנדלסון ועל האמנציפציה; על משפחתה של אמי, שלא שמרו על כשרות לפחות ארבעה דורות; וחשבתי על השואה, שהחלה במולדתם של מנדלסון וסבי הסבים שלי, גרמניה. חזרתי לדף השער של הספר וראיתי שבמקור הספר יצא לאור בגרמניה, בברלין ב- 1928.

אולי ב- 1928 יהודי גרמניה יכלו לומר שאכילה עם לא-יהודים תגמור את האנטישמיות. אך הם נוכחו בטעותם המרה. האם יכולתי להמשיך לאכול באופן בלתי-יהודי, כאשר המסקנה שבגללה התירו ליהודים לאכול לא כשר היתה מבוססת על טענה מופרכת לגמרי?

“אם הכנסיה שלי היתה אומרת לי לעשות משהו הייתי עושה” – מילותיה של ג’נט הרטיטו צד אחד של נשמתי היהודית, והטענה השקרית של הספר הרטיטו את הצד השני. הם הרעידו אותי כל-כך עד שנאלצתי לשבת שם על הרצפה ליד מדפי הספרים. כאשר הפסקתי לרעוד, ידעתי שעד אשר אוכל למצוא סיבה טובה שלא לשמור כשרות, לא תהיה לי ברירה. הייתי יהודיה, והיהודים שמרו כשרות. פשוט כך.

היה עליי לעבור עוד שיעורים רבים באמונה, שנמשכו שנים רבות, עד שהפכתי ליהודיה מאמינה ושומרת תורה ומצוות. אך הצעד הגדול הראשון שלי החל באותו ליל שבת, כשנערה נוצריה אתגרה אותי לעמוד ולפעול כיהודיה.

הכהן גדול  במטבח היהודי

הרבי שליט”א מלך המשיח  אומר בשיחה :שעבודת האישה במטבחה ובכל שטח שהיא, היא עבודה של כהן גדול בבית המקדש! כן כן אנו הנשים זוכות לעשות את  הדברים של הכהן הגדול בבית הקדש והרבי מביא דוגמא לעבודה: אפילו אישה הסוגרת את החלון בחדר כדי שילדה הקט לא יצטנן זוהיא עבודה של כהן גדול ! מה היתה עבודתו של כהן גדול? להתעסק אך ורק עם דברים גשמיים ומלוכלכים: שחיטה, מליחה, בישול,אפיה , שטיפה ושריפה,  ומה אישה עושה? מבשלת אופה מנקה מחתלת ושוטפת בדיוק אותם דברים בסגנון שונה, אשרינו!!

ובשיחה אחרת:
אנו מחולקים לשלוש מעמדות כהן, לוי, וישראל. עד עתה יכלו לעבוד בבית המקדש רק כהנים, ולויים רק שרו או שמרו  על החומות מחוץ לבית המקדש, והר הבית, אך בזמן הגאולה שאנו נמצאים בתוכו כעת, כל עם ישראל גם לויים,  וכן -ישראלים יוכלו לעבוד בבית המקדש בלי כל הבדל מעמדות כי אנו נהיה בדרגת כהנים!

ולכן כדאי מאוד להקפיד על הכשרות!! שיוביל רק לדברים טובים, ותכונות טובות ונוכל לעבוד בטהרה יחד בבית המקדש, תיכף ומיד ממש!!

עצה לסיום:

אם אתן מחליטות להקפיד על כך, וילדכן מקבלים משכנות, חברות,  דברים שלא ידוע מה כשרותם לכן מה שאני עושה אפילו עם זה בית כשר למהדרין! על תתבישנה לשאול  : סליחה, אני שואלת כל אחת, מה  הכשרות של זה? אנו מאוד מקפידים! אם התשובה חיובית הרווחתן ועם לא, החברות לא תלך! וילדכן זכו ויזכו לאכול רק אוכל זך וטהור,דבר שיגרום למידות עדינות , שכל פתוח וטוהר שימשכו לדברים שרק בקדושה וטהרה!

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

:bye:  :good:  :negative:  :scratch:  :wacko:  B-)  :heart:  :rose:  :-)  :whistle:  :yes:  :cry:  :mail:  :-(  :unsure:  ;-)