חג הסוכות – שמחה בקבלת עול…

53 צפיות

יש שיחה של הרבי לסוכות שמתייחסת לשמחה בקבלת עול דווקא. השמחה קשורה דווקא למיים, למרות שאין בהם שום טעם (תענוג), למרות שהיין הוא זה ש ”ישמח לבב אנוש”, לא עושים מניסוך היין שימחה גדולה, אלא דווקא שמחת בית השואבה, ששואבים את המיים בהם ינסכו על המזבח.  למים אין השפעה משמחת על האדם. למעשה אין מה להתענג על מיים. לא צבע, לא ארומה, לא טעם, לא שיכר, (בניגוד ליין שאלא שיודעים לשתות אותו אז מסובבים בכוס, מריחים, מגלגלים על הלשון וזה טקס שלם…)

אז איך באמת המים הם הקשורים לשימחה?

אומר הרבי שיש מצב בו המיים הם תענוג, וזה השותה מים לצמאו. התענוג שבמים לא נובע מהמים עצמם, אלא מהצימאון של האדם. כשאדם מתבונן מי הוא, חלק אלוקא ממעל ממש, ועל ריחוקו מהבורא, ועל כך שבא לעולם כדי להכין את חלקו בעולם לכך שיהיה דירה נאה בתחתונים,

וזו תכליתו האמתית – להביא את הגאולה האמתית והשלימה, ולחיות חיי גאולה, חיים של דביקות בה’, חיים של -”מלאה הארץ דיעה את ה’ כמים לים מכסים”. וכשמתבונן האדם על מצבו כמה הוא רחוק מזה אז מתעורר הצמא.

צמא לאלוקות.

וכשיש צמאון אמתי לחיות במצב של אחדות ה’, אז המצוות שאנו עושים נובעות מהמקום הכי עמוק.

הן לא מוגבלות לאהבת ה’ הפועמת בקירבינו, כי סוף כל סןף יש מי שאוהב, כל אהבה של נברא היא גבולית כי הנברא בעל גבול, המצוות גם לא מוגבלות בשכל, בכך שאנו מבינים ומתענגים על החוכמה האלוקית הטמונה בהן, ועל טעמן המתוק, זה גם לא רק מרצון ותענוג- הכוחות המקיפיים. הכתר. אלא מתוך חיבור לרצון ה’. למה?? כי ככה רוצה ה’!! קבלת עול גמורה. הזכות לקבל את עול מלכות ה’. לעשות רצונו של מלכינו. במקום הזה כשמזדהים עם רצון הבורא לא מטעם כל שהוא אלא כי זה מה שה’ רוצה- מתמלא האדם שמחה, שמחה אמתית של קבלת עול.

עול שיש רצון להרים אותו לרגע ולנשק אותו. כמו בשמחת תורה, שלא לומדים תורה אלא רוקדים איתה ומנשקים את ספרי התורה. מהמקום העמוק הזה של קבלת עול בשמחה אלוקית- יורד האור גם לכלי השכל והרגש, אבל השורש הוא קבלת עול מלכות ה’ כי זה רצון ה’.

לפעמים אנחנו לא כל כך צמאים.

רוצים משיח כמובן, מתגעגעים לרבי, רוצים בית מקדש, מלכות בית דוד, אבל… לא מרגישים ממש צימאון. שוכחים שאנו בגלות. אתמול בלילה קיבלנו תזכורת. תזכורת לעומק הגלות. הכאב הבלתי נתפס, על זוג הורים שנרצחו, על ארבעה יתומים שהיו עדים לזוועה… וכל זה כשאצלינו ברקע הפעקלך לילדים לשמחת תורה, ופיזור שומשום על החלה הקלועה רגע לפני שמכניסים לתנור, ומוזמנים אלינו אורחים, וצריך לחשוב על כל הפרטין הקטנים והמפנקים, כשבלב חושבים על תינוק בן ארבעה חודשים שנותר ללא אימא ואבא.

מאיפה הכוח לשמוח ולשמח?? איך אפשר בכלל????

אולי התשובה לכך טמונה בשיחה זו של הרבי, בשמחת בית השואבה תשט”ו, שמחה בקבלת עול. דווקא מתוך צמא לגאולה האמתית והשלימה, מתוך הצמאון לרגע שהרשעה כולה כעשן תכלה, מתוך הצמאון לרגע שיקיצו וירננו שוכני עפר, לשמוח ולשמח לא כי יש טעם-  אלא כדי להביא בפועל את משיח צידקנו.

כדי שהילדים הללו שאיבדו את הוריהם – יזכו לראותם שוב מייד.

כדי שעם ישראל בנו אהובו של הקב”ה יזכה לראות בעיני בשר, את אביו ומלכו. מלך העולם. ושיהיה כל זה תכף ומייד ממש, רק בזכות ההחלטה הטובה להיות בשמחה, גם אם אנחנו עוד לא שם. יחי המלך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

:bye:  :good:  :negative:  :scratch:  :wacko:  B-)  :heart:  :rose:  :-)  :whistle:  :yes:  :cry:  :mail:  :-(  :unsure:  ;-)