אמירת ״לשם יחוד״

167 צפיות

בסדור התפילה שלנו נמצא משפט אחד מעניין ומסתורי, אשר באמת לא רבים מצליחים להבין אותו על נכון, ובמיוחד בחוגים הרחוקים מחסידות.

המדובר הוא על המשפט שאנחנו אומרים לפני ברכת ״ברוך שאמר״ בתפילת שחרית: ״לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ליחדא שם י״ה בו״ה ביחודא שלים בשם כל ישראל״.

המקור של הפתגם הזה נמצא בכמה מקומות בכתבי האר״י – בספר ״פרי עץ חיים”, ב״ספר הליקוטים״ וב״שער רוח הקודש״. הענין הזה מובא ג״כ ב”משנת חסידים” ובפירוש ״כסא מלך״ על התקוני זהר.

גם בסדורים עם כוונות האר״י מופיעה אמירה זו, עם לא באופן שיטתי. הן בסדורי האר״י האשכנזיים, כמו הסדורים של ר׳ שבתי, ר׳ יעקב קאפל ור׳ אשר, והן בסדורים הספרדיים, כמו סדור ״חמדת ישראל״ וסדור ר׳ חיים הכהן מארם צובה ועוד.

כאמור, הפתגם הזה הוא מכתבי האר״י, ולכן גם התוכן שלו הוא – עניין עמוק בקבלה, אשר הוא מבטא אחד מהדברים היסודיים אשר אנחנו פועלים בקיום המצוות.

בשו״ת ״חוות יאיר״ מסופר, אשר המחבר של הספר, הגאון ר׳ יאיר בכרך, היה נותן פעם שיעור ל״בעלי בתים״ בבית הכנסת שלו. בתוך השיעור הוזכר ענין של ״לשם יחוד״. אחד מבעלי בתים הנוכחים בקש את הרב לפרש לו, לפחות בכללות, את המשמעות של המילים האלה. הרב ענה לו, אשר הדבר הזה הוא מהדברים ששייכים לא אלינו, האנשים הרגילים והפשוטים, אלא לגדולי הצדיקים ובני עליה, העוסקים בקבלה ומתנהגים בכל הנהגותיהם על פי סוד. אותו בעל הבית ענה לרב, אשר הוא יודע ומבין זאת, ואינו מבקש את הדברים ששגבו ממנו, וגם אינו מבקש אפילו לומר את ה״לשם יחוד״, אלא הוא פשוט רוצה לדעת מה זה ולקבל מושג כללי מהעניין. והרב שוב אמר לו, אשר הדברים האלה הם דברים גדולים ונשגבים, ואין ראוי לאנשים קטני הערך כמונו לעסוק בהם, אלא להשקיע כל כוחותינו בחלק הנגלה של התורה. ואז אותו בעל הבית פתח פיו בדברי חירוף ונאצה כלפי הרב, אשר אינו מרווה את צימאון הרוחני של אנשי קהילתו, ואינו מוכן לענות על שאלותיהם אפילו די פשוטות. ולא הסתפק בזה, אלא התחיל לחרף ולגדף את כל התורה כולה ח״ו, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, רחמנא ליצלן.

את הסיפור הזה הגאון ר׳ יאיר בכרך כתב בספר השו״ת שלו, כדי להראות לכל רב ולכל מנהיג קהילה, כמה אדם צריך לכלכל את דבריו בשכל וחכמה, ולדעת להבין את כל אדם ו״לרדת״ אליו במלוא מובן המילה.

בסדור של ר׳ יעקב עמדן מובא הסיפור הזה של בעל השו״ת ״חוות יאיר״, וכתב עליו, אשר עם זה שוודאי שכוונתו של ״הרב השלם הזה״ (ה״חוות יאיר״) היתה רצויה וקדושה בתכלית, אלא מה לעשות שבגלל ירידת הדורות האנשים אינם בעלי מידת התמימות כבעבר, אלא מבקשים דווקא להבין ולהשיג כל דבר, לכן צריך לתת להם את מבוקשם ולגלות להם דברים עמוקים ונסתרים, אשר פעם היו נחלתם של הראוים לכך בלבד.

ובאמת מיד אחרי זה ר׳ יעקב עמדן מתחיל לבאר בארוכה וביסודיות כל מילה של ה״לשם יחוד״!

אמנם היו גדולי הדורות שהתנגדו לאמירת ״לשם יחוד״. המפורסם שביניהם הוא – ה״נודע ביהודה״, ר׳ יחזקאל הלוי סג״ל לנדא, אשר כתב בשו״ת שלו, שלפי דעתו אין כדאי לומר ה״לשם יחוד״, ויותר נכון לעשות רק מה שתקנו לנו חכמי הגמרא, היינו הברכה והמצווה, ולא להוסיף עוד דברים על זה.

על הדברים האלה השיב אחד מגדולי ומפורסמי צדיקי החסידות, ר׳ חיים מטשערנאוויץ, בספרו ״שערי תפילה״.

התשובה הארוכה והנפלאה הזאת על דברי בעל ה״נודע ביהודה״ – היא אחת מנכסי צאן ברזל של תורת החסידות הכללית, אשר בה מבוארים כל היסודות המרכזיים של עבודת ה׳ באור החסידות. התשובה קנתה לה שם עולם בקרב העם היהודי, ועד היום היא נחשבת לאחד המקורות הגדולים והעשירים להבנת החסידות, מהותה ודרכיה.

והאמת היא, אשר ה״נודע ביהודה״ חזר בסוף ימיו מפסיקתו זו. הוא נתן הסכמה לאחד הספרים של ר׳ זרח איידליץ, מגדולי הדור ההוא. הספר הזה כולל דרושים על התורה בדרך מוסר והתעוררות לתשובה. והדרוש הראשון שבהם – דרוש בשבח ומעלת אמירת ״לשם יחוד״!

וכן במשך הדורות יותר מאוחרים היו גדולי ישראל אשר התייחסו לעניין והשיבו תשובות ניצחות למתנגדי אמירתו, כמו למשל האדמו״ר משינעווע, מגדולי אדמו״רי גאליציא, בספרו ״דברי יחזקאל״.

כדי להסביר את המשמעות של ה״לשם יחוד״, צריך להקדים כמה עניינים, אשר הם באמת מהדברים היסודיים של הקבלה והחסידות.

כידוע, שכל אחד מהעולמות העליונים הרוחניים כלול מעשר ספירות. שלושת הספירות העליונות – ״חכמה״, ״בינה״ ו״דעת״ – הן ה״אחראיות״ על השכל והאינטלקט, ששת הספירות יותר תחתונות  – ״חסד״, ״גבורה״, ״תפארת״, ״נצח״, ״הוד״ ו״יסוד״ – הן ה״אחראיות״ על רגשות שבלב, והספירה העשירית – ספירת ה״מלכות״ – היא ה״אחראית״ על כוח המעשה.

נוסף לכך שכל אחת מהספירות האלה היא אור אלוקי רוחני מצד עצמו, ישנו עוד ענין בזה, שהספירות הן מתאחדות ב”קבוצות”, היינו איחוד של כמה ספירות שעניינן שווה.  ה”קבוצות” האלה נקראות “פרצופים”. ישנם חמישה פרצופים: הראשון נקרא “פרצוף כתר והוא כולל ספירה אחת בלבד, ספירת הכתר, מפני  שזו היא הספירה הראשונה והחשובה ביותר, ומפני גודל חשיבותה אין שום ספירה אחרת שתדמה לה ותוכל להיות איתה ביחד בפרצוף אחד. הפרצוף השני הוא נקרא “פרצוף אבא”, והוא כולל ספירת חכמה. הפרצוף השלישי – “פרצוף אימא, והוא כולל ספירת בינה. גם שני הפרצופים האלה כוללים רק ספירה אחת מצד גודל חשיבותן וריבוי האור אשר בהן. הפרצוף הרביעי הוא – “זעיר אנפין”, הוא כולל בתוכו שש ספירות חסד גבורה תפארת נצח הוד ויסוד. הפרצוף החמישי נקרא “מלכות”, וכולל גם הוא רק ספירה אחת, ספירת המלכות. בפרצופים האלה הוא עיקר העיסוק של תורת הקבלה, ועניינה מבואר בהרחבה גדולה בתורת החסידות.

הכוונה הפנימית של קיום התורה והמצוות היא – להמשיך את האור האלוקי, אור של הספירות והפרצופים, לעולם הזה התחתון והגשמי. לשם כך נדרש “יחוד הפרצופים”, שהפרצופים יתייחדו והעליון ישפיע את האור שלו לתחתון, וכן מעולם לעולם ומדרגה לדרגה, עד שאור יגיע לעולם הזה.

והן אמת שישנם ארבעה עולמות – אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, ובכל אחד מהם קיימים כל הספירות והפרצופים הנזכרים – אולם עיקר הייחוד הזה נעשה בעולם האצילות, העולם העיקרי והחשוב שביניהם, ואחרי זה האור כבר ממילא נמשך בעולמות האחרים, עד שמגיע לעולם הזה. ולכן יש לנו כלל גדול בקבלה וחסידות – עיקר כל הייחודים והכוונות נעשה בעולם האצילות.

ביחוד הפרצופים הזה כל הפרצופים צריכים להתייחד ולהשפיע אור אחד לשני. אלא שכאן צריך להוסיף נקודה חשובה: ישנו הבדל גדול בין שלשת הפרצופים העליונים, כתר, אבא ואימא – לשני הפרצופים התחתונים, זעיר אנפין ומלכות. שלשת הפרצופים העליונים הם בעלי ביטול ודקות רוחנית במידה מאד גדולה, הרבה יותר מאשר שני הפרצופים התחתונים, זעיר אנפין ומלכות. ההבדל בין שני סוגי הפרצופים הוא כל כך גדול, עד שהם כאילו מהווים שני ״קבוצות״ של פרצופים: מחד – כתר, אבא ואימא, ומאידך – זעיר אנפין ומלכות. ועוד נקודה ישנה כאן, אשר מרוב הדקות והרוחניות של הפרצוף הכי עליון, פרצוף כתר – הרבה פעמים הוא בכלל לא נחשב בין הפרצופים, וכאילו ״לא קיים״ מרוב דקותו וביטולו.

יוצא אם כן, אשר העיקר במה שאנחנו עוסקים הוא – לייחד את שני הדברים בעולם האצילות: שני הפרצופים העליונים, אבא ואימא, עם שני הפרצופים התחתונים, זעיר אנפין ומלכות. על ידי קיום כל מצוה, תפילה, ברכה וכל הענינים הקשורים עם התורה והמצות – נעשה היחוד הזה, יחוד אבא ואימא עם זעיר אנפין ומלכות. במילים אחרות, אבא ואימא הם המשפיעים, וזעיר אנפין ומלכות הם המקבלים, ועל ידי לימוד התורה וקיום המצוות נעשה היחוד של משפיע ומקבל.   אמנם לשני הענינים האלה, משפיע ומקבל, ישנם הרבה שמות שונים והגדרות שונות בקבלה וחסידות, אבל אחת מהגדרות האלה – ״קודשא בריך הוא״ ו״שכינתא״. המשמעות של המילים האלה בארמית הוא – המשפיע (״קודשא בריך הוא״) והמקבל (״שכינתא״).   (אמנם חשוב מאד לציין, כי השם ״קודשא בריך הוא״ הנזכר כאן – אין פירושו ״הקדוש ברוך הוא״ במובן הרגיל, היינו בורא עולם ומנהיגו, אלא הכוונה היא על הדרגה רוחנית פרטית, הנקראת בלשון הקבלה והחסידות ״הקדוש ברוך הוא, (וכוללת בתוכה את שני הפרצופים, אבא ואימא, כאמור) ואינה עצמות הבורא ח״ו).     כאמור, בנידון שלנו המשפיע הוא – אבא ואימא, והמקבל הוא – זעיר אנפין ומלכות. ולכן אומרים ״לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה״, שיתיחדו שני הפרצופים המשפיעים עם שני הפרצופים המקבלים, הקדוש ברוך הוא ושכינה שלו (״שכינתיה״ – ״השכינה שלו״).

זאת היא הכוונה הפנימית הרוחנית של האמירה הנפלאה הזו, להזכיר לאדם לפני קיום מצוה או שום דבר שבקדושה,  אשר הכוונה שלנו בקיום המצוות היא – לייחד ולחבר את האורות העליונים של עולם האצילות,  אורות המשפיעים עם אורות המקבלים, וממילא להשפיע גם לעולמות בריאה יצירה ועשיה, ולהביא את השפע שיתלבש גם בעולם הזה הגשמי.

בהרבה סדורים של כמה נוסחאות שונים אמירת “לשם יחוד” מסודרת לפני כמה מצוות: ציצית,  תפילין, קידוש, הבדלה, ספירת ההעומר ועוד.

אולם לפי מנהג חב”ד ה”לשם יחוד” אומרים פעם אחת ביום, לפני התחלת “ברוך שאמר”.

הטעם לכך מבואר בספר “שער הכולל” להגר”ד לאווט. תוכן ההסבר בקיצור הוא, אשר ידוע ומפורסם בהרבה מקומות בחסידות, אשר התפילה בכלל, ותפילת שחרית במיוחד, היא ה”אור” וה”חיות” של כל המצוות הנעשות במשך כל היום. התפילה מאירה להן ומחייה אותן, ובלעדיה כל המצוות הן כגוף ללא נשמה. ולכן אומרים ה”לשם יחוד” לפני התפילה, כך שעל ידי התפילה העניין של “לשם יחוד ” עולה גם כן לכל שאר המצוות. וזה שאומרים זאת לפני “ברוך שאמר”, ולא לפני התחלת התפילה ממש – הנה ב”שער הכולל” מבואר בארוכה, אשר הן אמת שהתפילה מתחילה מ”הריני מקבל”, מחלק ה”קרבנות”, וחלילה לדלג ולקצר אף מילה אחת של תפילה ח”ו, אבל בכל זאת “באופן רשמי”, היינו לפי הגמרא והזהר, ההתחלה של התפילה היא לא מה”קרבנות”, אלא אכן מ”ברוך שאמר”. ולכן אדמו”ר הזקן סידר אמירת ה”לשם יחוד” במקום הזה, לפני ההתחלה “הרשמית” של התפילה.

ואכן, כשאדם מבין ומשיג את התוכן הפנימי של האמירה הקדושה והנשגבה הזאת – גם התפילה שלו, גם המצוות שלו, וגם כל היום שלו נראה אחרת…

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

:bye:  :good:  :negative:  :scratch:  :wacko:  B-)  :heart:  :rose:  :-)  :whistle:  :yes:  :cry:  :mail:  :-(  :unsure:  ;-)