סיפור חסידי – מעלתה של האישה

218 צפיות

        בפרשת השבוע, אנו לומדים על מעלתן המיוחדת של הנשים. שהביאו תרומה חשובה למשכן, את כל התכשיטים שלהן ! ובנוסף ‘טוו את העיזים’ ומסבירים המפרשים שהם הכינו את היריעות מן הצמר, בעוד הצמר על העיזים, כדי שהצמר יהיה רך ומשובח יותר.

        וזוהי מעלתן המיוחדת, שתרמו את כשרונותיהן בשמחה ובחביבות יתרה.

         מצורף בזה סיפור מעניין על מעלתה של האישה:

        שום דבר לא הכין את רבי גבריאל, מחשובי וגדולי עשירי קהילת ויטבסק, למכה הכלכלית אליה הידרדר. החסיד רבי גבריאל, נגיד בעמיו ובעל חסד עצום, החל להפסיד בכל עסקיו.

        מפעם לפעם היה קובע עבורו רבו, רבי שניאור זלמן בעל התניא, את הסכום אותו לתת עבור עניי ארץ ישראל, או עבור פדיון שבוים (מה שלא היה נדיר באותם הימים). וכעת, שוב קיבל מכתב מהרבי בו הוא מתבקש לתת סכום כסף גדול מאוד לפדיון יהודי מידי הפריץ המקומי. אך הפעם, לא היה זה כבר בקלות.

        בארוחת הערב סיפר רבי גבריאל לזוגתו על המשימה החדשה. והיא באינטואיציה הנשית שלה שמה לב מיד כי ההתלהבות הקבועה של בעלה, מכל פקודה חדשה מהרבי, קצת ירדה. היא הבינה מיד, בבינה היתירה שניתנה בה, כי המצב הכלכלי שלהם כבר אינו כשהיה. והמשימה באה הפעם קצת בקושי.

        “הלוא כבר כמה פעמים שמעתי ממך”, אמרה חנה רבקה “החסידה”, כפי שכינוה חברותיה, “שהרבי מלמד שצריכים תמיד לבטוח בה’ ולהיות בשמחה. אתה תעשה את המוטל עליך למלא את פקודת הרבי, וה’ יעשה הטוב בעיניו”.

        חנה רבקה לא היתה אשת דיבורים, ומיד הזדרזה למכור חלק מתכשיטיה היקרים, וכעבור שעות בודדות כבר היה הכסף צרור בידי רבי גבריאל.

        הסדר הקבוע היה, שהרבי היה משגר “משולח”, חסיד בעל צורה, לאסוף את ההתחייבויות ולהעבירם ליעדם. אך הפעם, חשש רבי גבריאל, כי יקשה עליו להחזיק את הסכום משך זמן. ועל כן החליט לעשות בעצמו את דרכו לחצר הרבי, בליאדי הסמוכה.

        כשנכנס רבי גבריאל לרבי, הניח את הצרור על השולחן. אך הרבי ביקשו לפתוח את הצרור ולמנות את הכסף בנוכחותו. רבי גבריאל עשה כמתבקש, פתח את הצרור, ומשם התגלגלו על השולחן מטבעות מבריקות ונוצצות. נוצצות כל כך עד שהחדר האיר מהאור שהשתקף עליהם.

        הרבי התרצן מאוד, הניח את ראשו על ידיו, ושקע במחשבות. אחרי דקות ארוכות פתח הרבי בדברים: “בתרומות שניתנו עבור המשכן, לא היה שום דבר מבריק. מלבד הכיור. הכיור נעשה מנחושת שהובאה על ידי נשות ישראל. כשציוה משה לתת נדבה למשכן, הזדרזו הנשים והביאו כולן את המראות שלהן, ומהם עשה בצלאל את הכיור וכנו. הכיור הזה, אמר הרבי, היה אמנם הכלי האחרון שייצרו עבור המשכן. אך מידי יום, היה הוא הכלי הראשון בו השתמשו לצורך הקודש”.

        “אמור נא לי” פנה הרבי ישירות לתלמידו החביב. “מה סיפורן של המטבעות הללו, מהיכן הן מגיעות”.

        החסיד נאלץ לספר לרבי על הפסדיו הגדולים, על אשתו הצדקת שמכרת את תכשיטיה, על ההלשנות שהיו עליו לאחרונה, ועל החשש הגדול שלו שמא יאלץ להשתמש בכסף הזה לצורך תשלומי הקנסות – מה שהביא אותו במהרה להעביר את הכסף ליעודו.

        שוב נשען הרבי על זרועו משך זמן. ואז הבטיח: אל דאגה, ה’ יתן לך ולאשתך אריכות ימים ושנים טובות, הצלחה בכל אשר תפנה. מכור את חנותך והחל לסחור באבנים טובות ומרגליות. וה’ יתן לך נשיאת חן מיוחדת בעיני כל רואיך.

        רק כשהגיע רבי גבריאל חזרה לביתו שמע את הסיפור המלא: “לקחתי את המטבעות” סיפרה האשה, “ורחצתי אותם בחול ובמים, עד שקיבלו ברק ככוכבי שמים. והנה עזר ה’ והרבי בירך שמזלינו גם הוא יחל להאיר”.

        ברכתו של הרבי קוימה במלואה, ורבי גבריאל הגביר כונה מאז בתואר “רבי גבריאל נושא חן”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

:bye:  :good:  :negative:  :scratch:  :wacko:  B-)  :heart:  :rose:  :-)  :whistle:  :yes:  :cry:  :mail:  :-(  :unsure:  ;-)